כך עברו שלוש שנים, בקיץ 44 הגרמנים הודיעו על חיסול הגטו ומעבר למחנות עבודה. סבי היה הן 14. כל היהודים היו צריכים להתייצב למסדר. דודותיו של סבי חפרו בור מתחת לקרשי רצפת ביתם. שם הם התחבו ולא יצאו אל המסדר. סבי היה קשור אליהן ורצה להתחבות איתן, אבל הם סירבו. לכן סבא שלי הלך עם אמו למסדר. הגרמנים שרפו את כל בתי הגטו ורצחו את היהודים שהתחבו, כך סבי ניצל, כאשר דודותיו סירבו לו להתחבות איתן. לאחר המסדר הגרמנים הובילו אותם לתחנת הרכבת של קובנה. בתור ילד סבי לא ידע כמה יהודים מושמדים. בקרון ברכבת סבי היה עם אמו ודודו, וגם כאשתו של דודו ובתו. סבא זוכר כמויות של אנשים שנדחסו לתוך קרון אחד. הנסיעה נמשכה כיומיים ובסופה הגיעו למחנה שבלטביה. הגרמנים בקשו מהנשים והילדים לצאת אל המחנה. סבי החליט לא לצאת, הוא ידע שכדי לשרוד עליו להישאר עם הגברים. אמו הסכימה איתו. כך נפרד סבי מאמא שלו.
יומיים הם נסעו עד שהרכבת נעצרה בגרמניה באזור לנסברג, קרוב למינכן(את זה הוא ידע רק אחרי השחרור הרי אף אחד לא ידע איפה הם נמצאים. הם הלכו בחושך, אלפיים איש, צעדו קילומטרים. לפנות בוקר הם הגיעו למחנה חדש וריק.
במחנה זה הם קיבלו אוכל, לחם ומרק. במחנה הם קיבלו בגדי פסים במקום הטלאי הצהוב. במחנה היו גם יהודים וגם אסירים גרמנים. לאחר יומיים הגרמנים הורו להם לצאת מהמבנים ולהתייצב מחוץ למסדר. ילדים לחוד וגברים לחוד. סבי נעמד בשורה עם הילדים. אסיר רמז לו לעזוב את שורת הילדים, סבי רץ מסביב והצטרף לגברים. בכירי הקציהים הגרמנים הלכו בין השורות כדי למצוא ילדים שהתחבו בין הגברים. סבי מצא איזו אבן ונעמד עליה על מנת להיראות גבוה יותר, מלפניו נעמד יהודי זקן נמוך. מפקד המחנה היישיר מבט מפחיד לתוך עיניו של סבי. עד היום הוא זוכר את המבט המפחיד והמקפיא הזה. הוא שאל אותו בן כמה הוא, סבי ענה בן שש עשרה, שבע עשרה.
הם עבדו עבודת פרך, יום ולילה במשמרות. בבוקר הלכו 10 קילומטר לעבודה ובלילה חזרו את הכל. אוכל לא היה להם. לאחר כמה חודשים הוקם מחנה נשים צמוד למחנה בו היה סבי. שם סבי פגש את דודתה של אמו. הנשים עבדו במטבח ויכלו להשיג אוכל, הן דאגו גם לסבי. תקופה זו זכורה לו כתקופה הקשה ביותר במהלך המלחמה. כך עברה שנה בתנאים לא טובים. אחת הבעיות הקשות היה הנקיון האישי, הם לא התרחצו. לכן הגרמנים הובילו את כולם למקלחות, והבגדים הוכנסו לתנורים לחיטוי. כולם פחדו ששמעו מקלחות, הם חשבו מקלחות גזים. אבל למזליהם המקלחות היו רגילות. למרות המקלחות, מחלות התפשטו מרוב שהם לא היו נקיים, ולכן הגרמנים סגרו את המכנה לחודשיים שלושה, סימן שאף אחד לא יצא או נכנס. אז היה רעב גדול.כשפתחו את המחנה התקופה הייתה קלה יותר. סבי היה בן 14 והיה בקבוצה של 12 נערים בגילוף שתפקידם היה לנסר עצים. שם הם קיבלו אוכל מהגרמנים, שהיו טובים.
יום אחד שמעו שהמלחמה הולכת להיגמר וצריך לחסל את המחנה. הם התחילו ללכת, כ3 ימים, לא יודעים לאן. לילה אחד הם הגיעו ליער והיו צריכים לשכב. בבוקר למחרת סבי קם ולא ראה אף אחד, כל האנשים היו מכוסים בשלג. לאט לאט הם הטרוממו, ולא ראו סביבם שומרים. מה הם עושים? זה היה באזור זלצבורג למינכן. הם הלכו לעיירה הקרובה ביותר. הם היו כמה מאות אנשים, חצי כבר מתו. לפתע שמעו טאנקים. האמריקאים הגיעו וזרו עליהם שוקולד. האמריקאים לקחו אותם למחנה וריכזו את כולם. חילקו להם אוכל. אנשים אכלו יותר מדי וכתוצאה מכך מתו. הם היו שם כמה ימים ואז העבירו אותם במשאיות למחנה ליד מינכן. אחר כך סבי עבר לבית ילדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה