סבא יצחק נולד בדצמבר 1929 בעיר קובנה שבליטא. סבא הוא בן בכור לאמא דבורה ולאבא מיכאל, שם משפחתו היה גרצנזון שבא מאידיש(בן גרשון). לסבא היו שלוש אחיות, שפרה שהייתה קטנה ממנו השנתיים, עוד אחות קטנה ששמה לאה ואת השלישית הוא לא זוכר, הוא רק זוכר שהיא הייתה נכה. שיפרה מתה בגטו קובנה.
המלחמה החלה עבורו בשנת 1941, כאשר היה בן 11. בבית הספר היהודי בקובנה הלימודים החלו בגיל שבע שנים, לתיכון עלו אחרי ארבע שנות לימוד. סבא סיים ארבע כיתות ועמד לעלות לתיכון לשמונה שנות לימוד נוספות. זה היה חודש יוני, תחילת חופשת הקיץ. משפחת גרצנזון נסעה לבית הבראה, שבוע ביער. כולם נסעו חוץ מסבי שנשער בקובנה לבדו בגלל שהיה צריך לקבל תעודה. אז פרצה המלחמה... חודש יוני, סוף שנת הלימודים, האזעקה הראשונה נשמעה, כהגרמנים תקפו את ליטא. ילד אחד בן 11 לבדו, אנשים בפאניקה, הפצצות בכל מקום ואמא ואבא אינם. לאחר חצי יום חזרה המשפחה. בתחנת הרכבת בקובנה הם יכלו לעלות לרכבת האחרונה שיצאה למוסקבה, ולברוח מהמלחמה, להציל את חייהם, אך הם בחרו לחזור לבנם יצחק שנשאר מאחור, בקובנה. שחזרו נסתה המשפחה לברוח לכיוון גבול רוסיה ליטא. ההפצצות המשיכו. באחת ההפצצות נפצע אביו של יצחק, מיכאל מרסיס ברגלו. בעיירה הליטאית הראשונה בה גרו יהודים רבים עצרה המשפחה. אמו של סבי, דבורה, החליטה להשאיר את מיכאל בעיירה הליטאית בבית החולים, הגרמנים כבשו את השטח, לא היה לאן לברוח. את אבא מיכאל לא ראו יותר. המשפחה חזרה לקובנה. אחרי בערך ארבעה חודשים החלה תקופת הגטו. כל היהיודים בקובנה קובצו על ידי הגרמנים לאזור מסוים העיר. חדר אחד היה לכל המשפחה. הגטו כולו היה בנוי מבתים קטנים. שלוש שנים הם חיו שם, משנת 1941 עד שנת 1944. בתקופה הזו נפטרה אחותו שיפרה מדלקת קרום המוח. לאחר כמה זמן עברה המשפחה לעבודה בבית חרושת לתיקום תותחים. התנאים לא היו רעים, והעבודה לא הייתה קשה. הם קבלו לאכול לחם ומרק כל יום, דבורה, אמו, עבדה במטבח של הגרמנים. הכל היה בסדר עד ששבו מן העבודה למחנה ריק. לא היו ילדים, סבי למד ללכת תמיד עם הגברים, ועם הילדים ונשים אסור! שייכות לקבוצת הנשים והילדים שווה מוות. יום אחד נאלצה אמו דבורה לחזור לגטו בכדי לעבור ניתוח. אחר כך היא חזרה. הוא נשאר רק אמו והוא. לאחר עשרה חודשים נאלצו לחזור לגטו. יצחק יצא לעבוד בשדה התעופה ואמו עבדה בגטו. כך חיו שלוש שנים. אוכל לא היה, אמא דבורה גנבה אוכל מהמטבח בו עבדה. דבורה בזמן הזה הייתה כבת שלושים. בין לבין היו נערכות אקציות ובהן הוצאו למוות בלי סיבה. סבי שרד את כל האקציות, היה לו מזל. בגטו יכלו ללכת לבית ספר, אבל רק מתוך יוזמה אישית ולא כל מי שרצה התקבל. סבי למד שם קצת. למרות הכל, בתור ילדים לא היו להם דאגות גדולות.