יום שבת, 28 במאי 2011
יום ראשון, 6 בפברואר 2011
ילדותו של יצחק גונן
המלחמה החלה עבורו בשנת 1941, כאשר היה בן 11. בבית הספר היהודי בקובנה הלימודים החלו בגיל שבע שנים, לתיכון עלו אחרי ארבע שנות לימוד. סבא סיים ארבע כיתות ועמד לעלות לתיכון לשמונה שנות לימוד נוספות. זה היה חודש יוני, תחילת חופשת הקיץ. משפחת גרצנזון נסעה לבית הבראה, שבוע ביער. כולם נסעו חוץ מסבי שנשער בקובנה לבדו בגלל שהיה צריך לקבל תעודה. אז פרצה המלחמה... חודש יוני, סוף שנת הלימודים, האזעקה הראשונה נשמעה, כהגרמנים תקפו את ליטא. ילד אחד בן 11 לבדו, אנשים בפאניקה, הפצצות בכל מקום ואמא ואבא אינם. לאחר חצי יום חזרה המשפחה. בתחנת הרכבת בקובנה הם יכלו לעלות לרכבת האחרונה שיצאה למוסקבה, ולברוח מהמלחמה, להציל את חייהם, אך הם בחרו לחזור לבנם יצחק שנשאר מאחור, בקובנה. שחזרו נסתה המשפחה לברוח לכיוון גבול רוסיה ליטא. ההפצצות המשיכו. באחת ההפצצות נפצע אביו של יצחק, מיכאל מרסיס ברגלו. בעיירה הליטאית הראשונה בה גרו יהודים רבים עצרה המשפחה. אמו של סבי, דבורה, החליטה להשאיר את מיכאל בעיירה הליטאית בבית החולים, הגרמנים כבשו את השטח, לא היה לאן לברוח. את אבא מיכאל לא ראו יותר. המשפחה חזרה לקובנה. אחרי בערך ארבעה חודשים החלה תקופת הגטו. כל היהיודים בקובנה קובצו על ידי הגרמנים לאזור מסוים העיר. חדר אחד היה לכל המשפחה. הגטו כולו היה בנוי מבתים קטנים. שלוש שנים הם חיו שם, משנת 1941 עד שנת 1944. בתקופה הזו נפטרה אחותו שיפרה מדלקת קרום המוח. לאחר כמה זמן עברה המשפחה לעבודה בבית חרושת לתיקום תותחים. התנאים לא היו רעים, והעבודה לא הייתה קשה. הם קבלו לאכול לחם ומרק כל יום, דבורה, אמו, עבדה במטבח של הגרמנים. הכל היה בסדר עד ששבו מן העבודה למחנה ריק. לא היו ילדים, סבי למד ללכת תמיד עם הגברים, ועם הילדים ונשים אסור! שייכות לקבוצת הנשים והילדים שווה מוות. יום אחד נאלצה אמו דבורה לחזור לגטו בכדי לעבור ניתוח. אחר כך היא חזרה. הוא נשאר רק אמו והוא. לאחר עשרה חודשים נאלצו לחזור לגטו. יצחק יצא לעבוד בשדה התעופה ואמו עבדה בגטו. כך חיו שלוש שנים. אוכל לא היה, אמא דבורה גנבה אוכל מהמטבח בו עבדה. דבורה בזמן הזה הייתה כבת שלושים. בין לבין היו נערכות אקציות ובהן הוצאו למוות בלי סיבה. סבי שרד את כל האקציות, היה לו מזל. בגטו יכלו ללכת לבית ספר, אבל רק מתוך יוזמה אישית ולא כל מי שרצה התקבל. סבי למד שם קצת. למרות הכל, בתור ילדים לא היו להם דאגות גדולות.
לקראת סוף המלחמה
כך עברו שלוש שנים, בקיץ 44 הגרמנים הודיעו על חיסול הגטו ומעבר למחנות עבודה. סבי היה הן 14. כל היהודים היו צריכים להתייצב למסדר. דודותיו של סבי חפרו בור מתחת לקרשי רצפת ביתם. שם הם התחבו ולא יצאו אל המסדר. סבי היה קשור אליהן ורצה להתחבות איתן, אבל הם סירבו. לכן סבא שלי הלך עם אמו למסדר. הגרמנים שרפו את כל בתי הגטו ורצחו את היהודים שהתחבו, כך סבי ניצל, כאשר דודותיו סירבו לו להתחבות איתן. לאחר המסדר הגרמנים הובילו אותם לתחנת הרכבת של קובנה. בתור ילד סבי לא ידע כמה יהודים מושמדים. בקרון ברכבת סבי היה עם אמו ודודו, וגם כאשתו של דודו ובתו. סבא זוכר כמויות של אנשים שנדחסו לתוך קרון אחד. הנסיעה נמשכה כיומיים ובסופה הגיעו למחנה שבלטביה. הגרמנים בקשו מהנשים והילדים לצאת אל המחנה. סבי החליט לא לצאת, הוא ידע שכדי לשרוד עליו להישאר עם הגברים. אמו הסכימה איתו. כך נפרד סבי מאמא שלו.
יומיים הם נסעו עד שהרכבת נעצרה בגרמניה באזור לנסברג, קרוב למינכן(את זה הוא ידע רק אחרי השחרור הרי אף אחד לא ידע איפה הם נמצאים. הם הלכו בחושך, אלפיים איש, צעדו קילומטרים. לפנות בוקר הם הגיעו למחנה חדש וריק.
במחנה זה הם קיבלו אוכל, לחם ומרק. במחנה הם קיבלו בגדי פסים במקום הטלאי הצהוב. במחנה היו גם יהודים וגם אסירים גרמנים. לאחר יומיים הגרמנים הורו להם לצאת מהמבנים ולהתייצב מחוץ למסדר. ילדים לחוד וגברים לחוד. סבי נעמד בשורה עם הילדים. אסיר רמז לו לעזוב את שורת הילדים, סבי רץ מסביב והצטרף לגברים. בכירי הקציהים הגרמנים הלכו בין השורות כדי למצוא ילדים שהתחבו בין הגברים. סבי מצא איזו אבן ונעמד עליה על מנת להיראות גבוה יותר, מלפניו נעמד יהודי זקן נמוך. מפקד המחנה היישיר מבט מפחיד לתוך עיניו של סבי. עד היום הוא זוכר את המבט המפחיד והמקפיא הזה. הוא שאל אותו בן כמה הוא, סבי ענה בן שש עשרה, שבע עשרה.
הם עבדו עבודת פרך, יום ולילה במשמרות. בבוקר הלכו 10 קילומטר לעבודה ובלילה חזרו את הכל. אוכל לא היה להם. לאחר כמה חודשים הוקם מחנה נשים צמוד למחנה בו היה סבי. שם סבי פגש את דודתה של אמו. הנשים עבדו במטבח ויכלו להשיג אוכל, הן דאגו גם לסבי. תקופה זו זכורה לו כתקופה הקשה ביותר במהלך המלחמה. כך עברה שנה בתנאים לא טובים. אחת הבעיות הקשות היה הנקיון האישי, הם לא התרחצו. לכן הגרמנים הובילו את כולם למקלחות, והבגדים הוכנסו לתנורים לחיטוי. כולם פחדו ששמעו מקלחות, הם חשבו מקלחות גזים. אבל למזליהם המקלחות היו רגילות. למרות המקלחות, מחלות התפשטו מרוב שהם לא היו נקיים, ולכן הגרמנים סגרו את המכנה לחודשיים שלושה, סימן שאף אחד לא יצא או נכנס. אז היה רעב גדול.כשפתחו את המחנה התקופה הייתה קלה יותר. סבי היה בן 14 והיה בקבוצה של 12 נערים בגילוף שתפקידם היה לנסר עצים. שם הם קיבלו אוכל מהגרמנים, שהיו טובים.
יום אחד שמעו שהמלחמה הולכת להיגמר וצריך לחסל את המחנה. הם התחילו ללכת, כ3 ימים, לא יודעים לאן. לילה אחד הם הגיעו ליער והיו צריכים לשכב. בבוקר למחרת סבי קם ולא ראה אף אחד, כל האנשים היו מכוסים בשלג. לאט לאט הם הטרוממו, ולא ראו סביבם שומרים. מה הם עושים? זה היה באזור זלצבורג למינכן. הם הלכו לעיירה הקרובה ביותר. הם היו כמה מאות אנשים, חצי כבר מתו. לפתע שמעו טאנקים. האמריקאים הגיעו וזרו עליהם שוקולד. האמריקאים לקחו אותם למחנה וריכזו את כולם. חילקו להם אוכל. אנשים אכלו יותר מדי וכתוצאה מכך מתו. הם היו שם כמה ימים ואז העבירו אותם במשאיות למחנה ליד מינכן. אחר כך סבי עבר לבית ילדים.
יום שלישי, 1 בפברואר 2011
לאחר המלחמה
סבי היה בבית יתומים בגרמניה לאחר המלחמה. מישהו אמר לו שאמו הגיעה לקובנה, עיר מולדתו, לא מצאה אף אחד ונסעה ללוד", בפולין. הוא וחבר, בני ארבע עשרה, החליטו לנסוע מפלדפינג, איפה שהיה הבית יתומים, עד ללוד", שבפולין כדי לחפש את אמו. לא היה כסף. היו משרדים גרמנים לאנשים שהיו צריכים להגיע ממקום למקום,לפליטים, אז משם קיבלו כמה מארקים ונדדו לרזנזבורג שקרובה לגבול צ'כיה גרמניה. סבי ראה רכבת שנסעה לפולניה, והם פשוט עלו על הרכבת. פולנית לא ידעו, ידעו רק שנוסעים לפולין. הם ישבו ברכבת כל הלילה, והרכבת לא זזה. בבוקר הרכבת התחילה לזוז, הם חצו את צ'כיה והיגיעו לגבול צ'כיה פולין. בגבול הם עצרו בשביל להחליף כתר, לכתר פולני. מהחלון ברכבת ראה סבי קבוצת נשים שאחת מהם הייתה מוכרת לו. הוא הסתכל טוב טוב, ונדמה היה לו שהוא מסתכל על אישה שמאוד מוכרת לו. הוא הסתכל קצת הצידה וראה את אמו ליד אותה אישה! סבי יצא מהרכבת וחבר שלו נשאר לחפש את אחיו. (עד היום לא שמע על חברו הטוב). חיבוקים, נשיקות, סבי זוכר. דבורה, אמו, נסעה מלוד" והחליטה לסוע לוינה בגלל שבוינה האמריקאים היו. אז במקרה סבי רצה לסוע ללוד", אמו רצתה להגיע לוינה, ושני הרכבות עצרו באותו מקום, ובמקרה הם נפגשו בעצירה. הם לא ידעו לאן לנסוע, לא ידעו מה לעשות. הם החליטו להגיע לעיר הגדולה הקרובה ביותר, פראג. כאשר הם הגיעו הם ראו בן אדם יהודי בפראג. סבי שאל אותו איפה יש איזשהו משרד ליהודים. הם הגיעו לאזור היהודי, השייך לקהילה היהודית בפראג. שמו אותם במקום לישון וסידרו להם אוכל. הם היו שם ארבעה ימים. סבא רצה לחזור לבית היתומים במינכן. הם התקשו בלעבור הרבה גבולות. לבסוף הגיעו לפלדפינג. שם אמו הכירה את ראובן, בעלה לעתיד. בפלדפינג הם היו די הרבה זמן, לפחות שנה וחצי, סבי זוכר. אמו נשארה לגור בפלדפינג, סבי הלך לרוזנהים, שבגרמניה, ליד מינכן. שם הצטרף לתנועת נוער ציונית. לבסוף התנועת נוער נסעה במסאית למרסיי, שבצרפת שזו עיר נמל. משם עלו על אונייה "טהודור הרצל" ובאוניה זאת הם נסעו לארץ ישראל. האנגלים אז שלטו בארץ ישראל, והאנגלים לא הסכימו לאוניות יהודיות להגיע לישראל, אז שלחו אותם לקפריסין. בקפריסין הם חיו 11 חודשים, הם הקימו שם בית ספר, וחיו שם קבוצה של שישים בני נוער.
יום ראשון, 30 בינואר 2011
עלייה לארץ ישראל
הירשם ל-
רשומות (Atom)